איך מתפתחות הפרעות אכילה?

את הרצון והכמיהה העזה שלי בגיל 12 לרדת במשקל ולחיות בגוף רזה יותר פתרתי בהצטרפות לקבוצת ירידה במשקל עם מנחה ששמה הלך לפניה בהצלחות שכבשה אצל נערות כמוני.

שהגעתי בפעם הראשונה נרשמתי אצל הפקידה שישבה בכניסה ובאותו מעמד קיבלתי כרטיס שקילה וחוברת מהודרת עם המון תפריטים ורשימה ארוכה של מזונות, רק שאז עוד לא ידעתי שמאותו היום ועוד להרבה שנים קדימה תהפוך החוברת הזאת להיות תנ"ך האכילה שלי או ליתר דיוק אי האכילה שלי.

בסוף המפגש הקבוצתי שבו המנחה הרביצה בנו "תורה" על המוטיבציה של השליטה, היא הזמינה את כל המשתתפים החדשים להישאר ולעבור על תפריט האכילה.

התיישבתי במפגש עם החוברת המהודרת קשובה ללמוד ולהבין איך הולכים להראות הימים הקרובים ומה אני הולכת לאכול בארוחות מעכשיו ועד השקילה הקרובה. 

פתחתי את העמוד הראשון שבו הייתה טבלה מחולקת לימים ובכל יום היו כתובות שש ארוחות.

ההסבר של המנחה כלל חוקים ברורים שכללו את שעות הארוחות , מזונות שנכללו בתפריט על פי הערך הקלורי שלהם  וקבוצת המזון אליהם השתייכו ומולם הייתה רשימה של החלפות למקרה שלא אמצא משהו שאני אוהבת לאכול.

למרות שהמנחה ביקשה להציג את התפריט השבועי כחוויה של חופש ובחירה עם שפע מאכלים מותרים "וחינמיים", בתוכי חלחלה תחושת עצב ופרידה מכל כך הרבה דברים שאהבתי שהפכו ברגע אחד למאכלים אסורים, מסוכנים ומפחידים.

התפריט היומי כלל מרכיבים אחידים ומדודים כמו כף גבינה לבנה שתי פרוסות לחם קל ועוד ועוד.

בעודי מחפשת קצת נחמה בתפריט השגרתי, החלטתי להחליף את הפחמימה של ארוחת הצהריים שהייתה כתובה בתפריט, בבורקס גבינה אחד קטן מבצק פריך, שאותו נהגתי לקנות טרי בכל יום בסופר שליד הבית בדרכי מבית הספר רגע לפני שעליתי הביתה.

שם התחיל הרומן האסור שלי עם הבורקס.

בכל ארוחת צהריים הייתי משאירה את הבורקס לסוף הארוחה ומתענגת על הידיעה שעוד מעט אפגוש את טעמו של האסור, אמנם ספור ומדוד אבל גם פגישת אהבים קצרה וחפוזה יכולה לתת מענה לצורך של עונג וסיפוק.

אני זוכרת איך למדתי למשוך את אכילת הבורקס כך שהפגישה בינינו תתארך ואוכל ליהנות עוד עוד מטעמו של המאכל האסור, הייתי מקלפת את פרוסות הבצק בזו אחר זו.

הראש היה עסוק במחשבות על הפרידה שתגיע שהבורקס ייגמר, על הפחד שאולי אהיה רעבה ועוד המון מחשבות שהעסיקו אותי והפריעו לי להקשיב לתחושות הגוף שלי, איך הוא מרגיש באותה ארוחה.

עברו השנים וכל ניסיון חוזר לרדת המשקל ואיתו חוסר הצלחה הוסיף לרשימה עוד מאכלים המתויגים כאסורים, מסוכנים, לא בריאים ומפחידים.

ככל שהרשימה התארכה כך הלכו והשתבשו התנהגויות האכילה והפכו למעשה להפרעות אכילה – התקפי זלילה חסרי שליטה של כל מה שאסור.

ללא קשר לתחושות הגוף כמו רעב שובע חוסר נעימות ואחיהן הגיעו תחושות הבושה והאשמה, איך יכולתי ולמה הייתי צריכה את זה.

אז למה "האסור" כל כך נחשק?

ומה קורה להתנהגויות האכילה שלנו שאנחנו בהימנעות ממאכלים אסורים?

כמעט כולנו מסוכסכים עם הגוף שלנו.

דימוי גוף נמוך, משקל ואוכל הם חלק בלתי נפרד מחיי היומיום שלנו ואצל חלקנו סוגיות אלו תופסות חלקים נכבדים מהיום עד כדי פגיעה באיכות החיים.

העיסוק בגוף או במה אחרים חושבים על הגוף שלנו מטמיעה בתוכנו את המחשבה שהגדרת הערך העצמי שלנו מתבססת ברובה על משקל הגוף וכפתרון לכך אנחנו עושות דיאטה!

מה זאת דיאטה?

דיאטה זו הגבלה קלורית או קוגניטיבית של מאכלים אסורים שנותנים לנו הרגשת קיפוח וגורמים לנו לעיסוק יתר בכל המזונות שאנחנו מנסים לא לאכול.

הריסוּן בבסיסו הוא מאמץ של התנגדות ושל הימנעות, כשאנחנו מרסנים בכוח את האכילה אנחנו מצויים בדאגה מתמדת מחשש להשמנה ומדאגה מה נאכל, כמה ומתי, דבר שעלול לעורר רעב מוגבר, פיזי, רגשי וקוגניטיבי, הפרעות אכילה והתקפי זלילה.

ואז, נקודת השבירה היא רק עניין של זמן.

נקודות השבירה מביאות איתן אובדן שליטה על האכילה והתקפי זלילה.

לכן, מוזר ככל שזה נשמע, אחת הסיבות עיקריות לעלייה במשקל אחרי תהליך של הרזיה, היא הדיאטה עצמה, כלומר החסך הקלורי, ההגבלה וההימנעות.

דיאטה היא התעלמות מאותות פנימיים של רעב ושובע, ואכילת כמויות קטנות יותר מאלה שהגוף שלנו דורש.

כיוון שכך, כמעט כל דיאטה (גם אלו הנמכרות כדיאטה ללא דיאטה”)מסתיימת בהתקפי זלילה, באובדן שליטה על האכילה ובעיסוק אובססיבי גובר באוכל.

מה עושים? נותנים לעצמנו רשות לאכול.

את הפחד וההימנעות מאכילת מאכלים אסורים, משמינים, לא בריאים ועם תנאים מגבילים מחליפה הגישה של אכילה קשובה שאחד מסימני ההיכר הבולטים שלה הוא הרשות לאכול ללא תנאי.

תתארו לכן מה היה קורה אם הייתן יודעות שאתן יכולות לאכול כל מה שאתן רוצות ומתי שאתן רוצות?

סביר להניח שהיתן בוחרות את כל המאכלים הנחשקים והאסורים.

ולמה זה קורה?

כי אחרי שנים של ניסיונות דיאטה המאופיינים בהתנהגות אכילה המנעותית ממאכלים אסורים הביטוי "רשות לאכול" מקבל פרשנות של אכילה ללא מגבלה וללא אבחנה וזו ממש לא הכוונה.

כשאת אומרת לעצמך:
"אני אוכלת גלידה במסעדה אבל בחיים לא אכניס גלידה הביתה"
"אני אוכלת שוקולד אבל רק שורה אחת"
אני אוכלת קינוח בתנאי שהוא יהיה בריא"
"אני מרשה לעצמי לאכול פיצה אבל לא יותר ממשולש אחד"
"אני אוכלת פרוסת עוגה ביומולדת אבל אחר כך אצא לריצה כדי לאזן את זה"

את בעצם מצמידה לאכילה שלך תנאי או חוק מגביל וזו אינה רשות אמיתית!

ההגדרה האמתית של רשות לאכול ללא מגבלה היא לאפשר לעצמי לאכול את מה שבחרתי ללא רגשות אשם וללא תנאים וחוקים מגבילים של התנהגות האכילה.

ואיך נראית בחירה של ארוחה ללא תנאים וחוקים?

הדרך הפשוטה להבין מהי הרשות לאכול ללא תנאי היא לדמיין שעל שולחן האוכל שלך בכל ארוחה יש את כל המאכלים האפשריים, הטעימים והנחשקים כך שכל המאכלים שווים בערכם המוסרי ולך  יש את זכות הבחירה מה הכי מתאים לך לאכול ממש עכשיו ברגע ההחלטה.

ומהם הדברים שיכולים להשפיע על הבחירה שלך באותו הרגע?

באיזה דרגת רעב את נמצאת עכשיו?
איזה סוג של רעב יש לך עכשיו?
אלו טעמים מתחשק לך לטעום עכשיו?
איזה אוכל זמין לך עכשיו להכין או לאכול?
וכמה זמן פנוי לאכילה יש לך עכשיו?

הרשות לאכול היא הבחירה לבחור אחד או כמה מאכלים או לא לבחור בכלל.

בחיים האמתיים ההגדרה שלך את עצמך איננה קשורה למה שאת אוכלת.

ומה שאת אוכלת אינו משפיע על מי ומה שאת ובטח לא על הערך העצמי שלך.

אם תתרגלי את האישור של רשות אמיתית לאכול זה יעזור לך בהפרדת המטען הרגשי מהאוכל ויצור מרחק בין מה שאת אוכלת לבין איך

שאת רואה את עצמך כאדם.

למה זה כל כך חשוב?

כך תוכלי לאכול בכמות המתאימה לגוף שלך, לסיים את הארוחה עם תחושות גוף נעימות, תרגישי סיפוק ועונג מהאוכל שבחרת לאכול…

והכי חשוב לא תרגישי תחושת החמצה ורעב רגשי על שלא אכלת באמת את מה שהיית רעבה אליו.

רק תחושה כזאת תאפשר לך לחיות בחופש בגוף ובנפש ללא מאבקים מיותרים וללא הפרעות אכילה כמו התקפי זלילה שמחזירים אותנו תמיד לאותה נקודה.